עונשים- האם הם יעילים, האם עונשים עוזרים, האם עונשים מונעים את אותה ההתנהגות בפעם הבאה? האם כדי להעניש?
דעתי האישית לא!!!!
עונשים לא מונעים את הפעולה שאותה ההורים ניסו למנוע. עונש הוא ביטוי של ההורים בשל חוסר אונים או תסכול. ההורה מתקשה להתמודד עם התנהגות הילד שההורה לא הצליח לבלום, לעצור, להפסיק.
מה כן לעשות?
תוצאות הגיוניות / טבעיות
התוצאה ההגיונית והטבעית היא האלטרנטיבה לעונש. התוצאה ההגיונית והטבעית היא תוצאה של היקום – זאת התוצאה שתמיד מתקיימת.
אנו ההורים חייבים לאפשר לילדינו ללמוד לבד. אנחנו יכולים להאיר את תשומת ליבם לדברים בדרך אך אנו לא יכולים למנוע מהם את ההתנסות האישית ואת הטעיות האישיות.
דוגמא: “חמוד שים לב כאשר אתה רץ, יש שם בוץ אתה עלול להחליק ולקבל מכה”. הילד המשיך לשחק וכמובן החליק על הבוץ וקיבל מכה. כאן רוב ההורים ישר מגיבים (תגובה שאינה הגיונית או טבעית) “למה הלכת לשם?”, “אמרתי לך, למה לא הקשבת?”…
בפועל, הילד כבר קיבל את ההשלכה. היא התוצאה ההגיונית והטבעית לכך שהוא רץ בבוץ, נפל וקיבל מכה.. המציאות של הילד משתנה בהמשך לתגובת האם. כרגע כל הנושא הוא הכעס וחוסר האמפתיה של האם ולא למה שקרה לילד. במקום לתת לילד ללמוד מהתוצאה הטבעית אנו הופכים את התגובות שלנו לתוצאות.
התוצאות הללו הם עונשים.
הילד נמצא בשלב החקר של חייו והוא רצה להתנסות. חלק מההתנסות זה לטעות, ככה לומדים גם המבוגרים.
כאשר אנו נגלה אמפתיה “חמוד קיבלת מכה, אני איתך עד שזה יעבור” – בליווי של חיבוק ונשיקה, כאן יש תהליך אמיתי של למידה. הילד למד שאמא אומרת דברים מאוד הגיוניים. הילד ילמד עם הזמן להיות יותר זהיר, אבל הוא מלא ביטחון שאם לא יצליח אמא שלו שם לתמוך, לנחם ולהכיל.
כאשר אנו מונעים מילדינו (לרוב מתוך רצון לאפשר להם סביבה בטוחה) את התוצאה הטבעית, אנו מונעים מהם את הרצון שלהם לחקור את הסביבה ולחקות את המסוגלות שלהם.
כאשר אנו ההורים נתקלים במצבים שאין להם ממש תוצאה טבעית או הגיונית, אנו צריכים ליצור עבורם אחת כזאת.
(בדרך כלל לרוב המשפחות התוצאה הטבעית ההגיונית הינה העצבים של אחד ההורים).
למשל, ילדים שלא אוספים אחריהם, ההורה בסוף כועס או אוסף במקום הילד (הילד לומד שלא באמת חייבים לאסוף). אם נגדיר מראש שפותחים משחק חדש רק לאחר שמקפלים ואוספים את המשחק הנוכחי, לילד לא יהיה פשוט בהתחלה אבל תוך מספר ימים בודדים זה יהפוך לשגרה.
התוצאה ההגיונית שאנו ניצור כאן זאת ההחלטה על הפעולה, או עמדה שאנו ננקוט תמיד בסיטואציה (מעשה לא ראוי של הילד) אותה אני רוצה למנוע.
זכרו,
כל דבר חדש שהילד עושה (גם אם זה ציור על קיר) בפעם הראשונה הילד חוקר את הסביבה. התגובה שלנו היא זאת שמלמדת את הילד דבר נוסף – האם יש כאן תשומת לב (כעס על הילד הוא גם תשומת לב) או לא.
כאשר הם מציירים על קירות זה מרגיז מאוד.. אם נשוב ונזכור שזה חלק מהתנסות התפתחותית, בודק גבולות וחוקר סביבה, נגיב באופן רגוע יותר כבר בפעם הראשונה. יש סיכוי מאוד חזק שזאת תהיה גם הפעם האחרונה.
לדוגמה:
“חמוד אני רואה את הציור אבל אתה מבולבל, מציירים רק בדף, עכשיו בוא נלך לקחת סמרטוט וננקה את הקיר ביחד. איזה סמרטוט אתה בוחר את הירוק או הכחול?”
כל מה שעשיתי היה יצירתיות, מצד אחד יש תוצאות- ניקיון ומצד שני, אין כאן תשומת לב שלילית או כעס.
