• מעכשיו אתם מאוד עקביים: אין יותר מקום לוויתורים או ניסיונות להימנע מעימותים. מה שהסברתם בשיחה של הכנה מראש, זה מה שיהיה. אם אתם לא תעמדו מאחורי הדברים שלכם, הילד יבין מהר מאוד שאין צורך לקחת אותם ברצינות וימשיך להתחצף.

• תגובת הילד: כאשר תתחילו ליישם את השלבים, הילד עשוי להתחצף ואפילו לנסות עוד דברים כדי למשוך את תשומת לבכם. שימו לב, הילד לא עושה זאת בכוונה. הוא מביע תסכול, כעס ואכזבה על כך שעד עכשיו תמיד הגבתם ועכשיו אתם לא מגיבים. גלו איפוק. ניתן ורצוי להגיב: "אני מבינה שאתה ממש כועס או מאוכזב עכשיו. אני מאוד אשמח לדבר איתך כאשר תדבר בצורה מכובדת כמו שאתה יודע."

• כאשר הילד נמצא בהתקף זעם: נהלו שיחה. תסבירו ותשקפו לו שוב למה לא הגבתם. תדברו על התחושות שלכם ולא על כך שהוא ילד רע. תסבירו לו שוב שמהיום זה יתנהל אחרת. לכתבה בנושא התמודדות עם התקף זעם לחצו כאן.

• תמצאו זמן איכות: נכון, כולם מדברים על זה, כי חייבים. ילד חייב לדעת שלהוריו יש זמן עבורו, זמן שהוא רק שלו. בזמן הזה, הילד ישתף אתכם בדברים שעוברים עליו.

מפסיקים את האוטומט:

א. "את אמא מעצבנת" – לא עונים. גם אם אתם רוצים לומר שככה לא מדברים, פשוט לא עונים. אני יודעת שזה מעצבן ומרגיז, אבל איפוק היא התגובה הנכונה.

ב. "אמא, תביאי כבר את המעדן" – לא עונים ובטח שלא מביאים את המעדן. ילד שמדבר כך יכול לקחת אותו בעצמו. אתם לא המשרתים שלו – גם לא על הבוקר. הבקשה כאן פחות מפריעה כמו ההרגל. ילדים חייבים להיות עצמאיים ולהבין שהבית זה לא מלון חמישה כוכבים.

ג. "את לא קובעת עלי, אני לא מקשיב לך" – צחוק הוא לא תגובה הורית נכונה. גם כאן יש להתנהג באיפוק. בינינו, אתן יודעות מי בדיוק הקובע בבית שלכם. אז הילד אמר כך – הוא הביע תסכול. תנו לו לומר זאת, אין צורך להיכנס לדיוק או לענות על משפט שכזה.

ד. "לא בא לי לסדר את החדר, מה תעשי לי?" – הרבה הורים בטח אומרים לעצמם שזה בדיוק מה שקורה אצלם בבית. מה עושים? מסבירים מראש שהחוקים בבית הם ברורים. לא אוכלים בחדר, אלא רק בשולחן. לא הולכים לחברים או משחקים במחשב כל עוד יש בלגן. אומרים במפורש שניתן לראות טלוויזיה, ללכת לחבר, או לשחק במחשב רק אחרי שהחדר מסודר. חשוב להקפיד על הנוסח – קודם רצון הילד ואחרי זה את הפעולה שאנחנו רוצים שהוא יבצע. בהתחלה, הילד ישכב על הספה בסלון ולא יסדר. ואולי גם למחרת. אבל ביום השלישי, הוא ישתעמם כל כך, שהוא יבין שזה תלוי בו. זה לא עונש אלא סדר יום וסדר בהתנהלות.

ממה להימנע, מה לא לעשות:

• לא להיעלב: הילד לא באמת מבין מה הוא אומר. הוא אולי למד את התגובה הזו מכם, אבל הוא לא באמת יכול להבין מה אתם מרגישים.

• לא לצעוק: ילדים מבינים מהר מאוד שברגע שאנחנו צועקים, זה אומר שאיבדנו שליטה.

• לא להתעלם: נכון, כתבתי קודם שלא עונים, אבל זה שונה כי הייתה לזה הכנה של שיחה מקדימה. לא לענות באופן פתאומי לא תורם להבנה של הילד. זה רק מעליב אותו.

• לא לשכנע: אתם לא חברים שלהם. אם ביקשתם משהו, כמו "לא להתחצף", אל תשכנעו את הילד לעשות זאת – דרשו זאת!

לסיכום

התמודדות עם התחצפות של ילדים דורשת סבלנות, עקביות והבנה מעמיקה של הסיבות שעומדות מאחורי ההתנהגות. מה עושים כאשר ילד מתחצף? עלינו להיות עקביים בגישה שלנו, לשמש דוגמה אישית, ולזכור שהחוצפה היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר. על ידי מתן גבולות ברורים, זמן איכות, והכנה מראש, אנו יכולים לעזור לילדינו להתמודד עם התחושות שלהם בצורה בריאה ומכבדת יותר, ולבנות מערכת יחסים יציבה ותומכת בתוך המשפחה.

אתם מוזמנים לצפות בבלוג וידאו שלי לחצו כאן לכניסה לבלוג