ללמד את הילד להירגע –
כל הורה מכיר היטב את הרגע בו הילד הקטן שלו כועס, עצבני, מתפרע, נתקף בהתקף זעם. לרוב ההורים חסרי אונים ברגעים הללו, אבל לא כך חייב להיות. אפשר וצריך ללמד את הילד להירגע. אנחנו ההורים המחנכים, חייבים ללמד את הילדים שלנו להתמודד עם הרגשות השונים שהם חווים, בעיקר רגשות של תסכול. אנחנו גומלים אותם ממוצץ (שידוע בשמות “המרגיע הלאומי”, “משתיק קול”) אבל שכחנו את החלק החשוב ללמד את הילד להירגע בכוחות עצמו.
מותר להרגיש כל רגש, אסור להתנהג בכל התנהגות!
כל רגש הוא רגש לגיטימי, אנו המבוגרים יודעים כבר איך להתמודד עם תחושות שונות. כרגע, תפקידנו ללמד את הקטנים שלנו לעשות בדיוק את אותו הדבר.
תאפשרו לילדים לראות אתכם כועסים ונרגעים (זה חלק חשוב מהלמידה שלהם).
בשלב הראשון
נשקף לילד מה קורה לו עכשיו. כאשר ילד כועס כי הוא רצה חטיף ואמא אמרה לא, הילד ישר מתחיל להשתולל “אבל אני רוצה”, משם זה כבר כאוס אחד גדול.
בהמשך , נגיד לילד שאנו מבינים שהוא כועס כי הוא לא קיבל את מה שהוא רוצה. זה באמת מרגיז כשרוצים משהו ולא מקבלים. (אפשר גם לתת דוגמא אישית “גם אמא רצתה היום לקנות משהו אבל לא היה בחנות, אוף כמה זה מרגיז”.) אם נקפיד על המלל, הילד יבחר עם הזמן לדבר ולא ישר להתפרץ בכעס. הוא יתחיל להגיד “אמא אני ממש מרוגז”.
בשלב השני
נחבק את הילד המתוק ונגיד “אני מבינה שאתה כועס מאוד עכשיו אני כאן מחבקת אותך עד שתירגע.”
בהתנהלות שכזאת הילד למד שהוא חשוב לנו, שיש לו על מי לסמוך וששומרים עליו (כן כן אפילו מעצמו). מתייחסים לקושי שהוא חובה.
אחרי כמה ימים (אפילו שבוע) שאנו מתרגמים להם את הרגשות שלהם, הם כבר הבינו איזה מילה מתאימה לאיזה רגש. אבל התקפי כעס לא ייפסקו מיד (זכרו, אנו לא מענישים ילדים, אלא בונים מראש השלכה הגיונית או תוצאה טבעית למעשה)
איך עושים זאת?
תחילה נעשה הכנה מראש ( שיחה קצרה בנושא). “כאשר אתה כועס אתה יכול לפנות אלי, אני כאן תמיד לעזור לך להירגע”.
אם הילד ניגש עם בעיה, אנו מתפנים אליו מיד ומקשיבים לו – הקשבה מלאה (ללא טלפון חכם ביד). מציעים לו אלטרנטיבות לתסכול. למשל, “אפשר את החטיף אחרי הצהרים” , “אני יכולה לרכוש לך את החטיף הזה מחר אחרי העבודה.” ללא שימוש במילה ‘לא’ אלא רק באפשריות שיעזרו לממש את רצונם. רצוי להציע מקסימום 3 אפשריות. אני אישית ממליצה על 2.
זכרו, תציעו פתרונות ואל תכתיבו פתרונות.
כאשר הילד מתפרץ מאותם דברים שכבר אמללנו עבורו והצענו לו פתרונות. הוא עכשיו שוב בהתפרצות על אותו נושא והוא בחר לא לגשת אלכם (כן הוא כבר יודע שזה מה שהוא צריך לעשות). כאן אני מציעה פתרון נהדר, חדר הירגעות.
חדר הירגעות יכול להיות כל חלל בבית שאתם תבחרו: ספה, חדר שינה של הילד, חדר משחקים וכל מה שמתאים לכם.
חדר הירגעות הוא לא עונש- הוא כלי שעוזר ומלמד את הילד להירגע.
במשך כל הזמן זכרו, אנו לא כועסים ולא צועקים על הילד, הוא לא אשם. הוא פשוט עוד לא למד איך להירגע בצורה נכונה.
איך משתמשים נכון בחדר הירגעות:
שלב ראשון:
תמיד לפני שעושים שינוי מדברים עם הילד, מסבירים לו מה הולך לקרות. (כמובן לא ברגע של התפרצות הכעס, אלא ברגע שאתם מבינים שהילד רגוע ויש הקשבה).
שלב שני :
כאשר הילד נמצא בהתקף זעם, אנו מרימים אותו (ילדים בוגרים אנו מובילים מהיד – הרי הם לא ממש רוצים לשתף פעולה כרגע).
בשבוע / שבוע וחצי הראשונים, אנו נכנסים עם הילד ביחד לחדר. הילד יכול לעשות מה שהוא רוצה בחדר במטרה שהוא יירגע. אם הוא מתחיל לשחק זה נהדר כי הוא נרגע.
(אתם לא מאפשרים לילד להתנהג באלימות. בסיטואציה של אלימות ישר נותנים חיבוק דוב). אנחנו רק יושבים שם וממתינים. בפעמים הראשונות הילד לא מבין מה עושה ההורה, הוא ינסה למשוך בחולצה, לזרוק חפץ ולצעוק חזק. במצבים כאלה כל מה שאתה אומרים זה “אני אהיה כאן עד שתירגע” (אם הילד מטפס עליכם על מנת לקבל חיבוק, תנו לו חיבוק, אל תגידו לא, הוא זקוק לזה. אך בשום אופן אל תתחילו לשחק איתו או לנהל שיחות, זה לא זמן איכות או שעת הסבר).
תגידו לו שברגע שהוא יירגע , אפשר יהיה לצאת מהחדר ולחזור לשחק בסלון. בפעמים הראשונות זה יכול לקחת המון זמן (תלוי בגיל הילד). מפעם לפעם הזמן יתקצר.
שלב שלישי:
אחרי שאתם רואים שהילד הבין את הרעיון (הוא בחדר עד שהוא נרגע), אתם עושים שיחה מקדימה בה אתם מסבירים לו שעכשיו הוא יודעת להירגע לבד.
כל פעם שהוא מתנהג בצורה שלא מקובלת על חוקי הבית הוא ילך לחדר להירגע.
שלב רביעי:
בשלב זה אתם רואים את הילד מתחיל את ההתפרצות. כאן אתם אומרים לו ללא כעס, “חמוד גש לחדר להירגע “. הילד כמובן לא ילך מיד– הוא נורא כועס עכשיו. אתם מובילים אותו לחדר ללא מילים, הוא יוצא ואתם מחזירים אותו בשנית. גם זה שלב שיכול לקחת מספר ימים (תלוי בילד) עד שהילד יבין שאין טעם לצאת, תמיד יחזירו אותו.
מניסיון אישי אני אומרת לכן שזה פתרון נהדר. אני אישית לא אוהבת את הגישה של “שב בצד ותחשוב” כי כל מה שהם חושבים זה על האמא הרעה שלהם, או את הגישה שהילד יושב בצד דקה לכל שנת גיל (לא כל ילד בן שלוש נרגע ב- 3 דקות).
הילד מבין היטב שלא מדובר כאן בעונש. הוא יכול לצאת מהחדר מתי שהוא רק ירצה ברגע שהוא יירגע, הוא מבין שהיציאה מהחדר תלויה רק בו.
