הילד עושה דווקא בכוונה, רואים את החיוך. אומרים לי לא מעט הורים כאשר הם פונים אלי לעזרה. לא מעט הורים מתמודדים עם תחושה הילד עושה דווקא בכוונה אין ספק כי מדובר בסיטואציה מתסכלת. חשבתם פעם למה הילד עושה דווקא בכוונה מה גורם לו לבצע פעולה כזו או אחרת? למה הילד מתנגד לבקשות שלכם? או הופך אותם למשהו מצחיק שלא צריך לבצע? מה גורם לילד לשתף פעולה? האם זה עוזר לבקש את אותה הבקשה שוב ושוב?
אם אתם אומרים את המשפטים הללו או משפטים דומים, הכתבה הזאת היא במיוחד עבורכם…
חשבתם פעם מה גורם לילד לעשות פעולה כזו או אחרת? מה מניעה את ההתנגדות שלו ? כיצד לעזור לילד כן לשתף איתנו פעולה? למה צריך להגיד כל דבר פעמיים? התשובה תפתיע אתכם.
נתחיל עם החוויה של הילד
זה מתחיל עוד לפני “גיל שנתיים הנורא”
זהו השלב ההתפתחותי בו הפעוט מתחיל להיפרד מהתלות בהוריו. הפעוט רוכש מיומנויות מוטוריות קוגניטיביות אשר מאפשרות לו להתנסות בעצמו בכל רצונותיו בחיים. הפעוט לומד מהי תחושת המסוגלות, ומפתח אותה בכל יום עוד ועוד. חשוב להדגיש כי לעיתים קיים פער בין תחושת המסוגלות של הפעוט ליכולת הוויסות שלו בפועל.
בשלב זה הפעוט המקסים מרגיש שהוא יכול לעשות את רוב הפעולות לבד. הוא למד שהוא יכול להחליט “לא רוצה”, “לא בא לי”, “לא”. הפעוט מרגיש שיש לו כוח, אך אינו יודע עדיין מה עושים עם הכוח הזה. מצד אחד הוא חושב שהוא יכול, מצד שני זה לא תמיד מצליח לו.
בשלב זה מתחילים הניסיונות של הפעוט בבדיקת המסוגלות העצמית שלו, בבדיקת העצמאות. כל מה שעושה הפעוט הוא חקר הסביבה והתנסות אישית. הוא בודק ובוחן את התגובה של הסביבה לכל פעולה שהוא עושה. כך הפעוט לומד את הגבולות של הבית, ואת הגבולות שלו.
ככל שהפעוט גדל והופך לילד, הוא מפנים ומעצב את האישיות שלו, הוא כבר מבין איזו התנהגות הוא מאמץ ואיזו לא…. התגובה שלכם היא האלמנט החשוב ביותר לבחירות שהילד יעשה. כאן בדיוק נכנס כל הנושא של התנהגות מרדנית…
על פי איזה קריטריונים הילד מאמץ התנהגות?
אני מאמינה בחוק ה-3:
1. ילד עשה פעולה מסויימת כי הוא התנסה בה. למשל, נתתם לו קערה עם בייגלה/ במבה ואחרי שנייה הוא פיזר את הכל על הרצפה. אם זה לא מספיק הוא עכשיו דורך על הבייגלה ומאושר לראות את הכל מתפורר ברצפה… מה שהילד המקסים עשה, הוא חקר את הסביבה. הוא הסתקרן מאוד והתנסה בבדיקה של מה יקרה לבייגלה כאשר עומדים עליו. כן, בפעם הראשונה זו הייתה בדיקה והתנסות אישית של הילד.
האמא בתגובה רצה למקום ההתרחשות ומתחילה להסביר (אולי אפילו “לחפור”) “אוכל לא זורקים על הרצפה”, “תראה איזה בלגן עשית”, “למה אתה מפזר את זה”…. כל התגובות הללו מובנות אך הן לא בדיוק התגובות הנכונות.
2. בגלל שבפעם הראשונה היה כל כך הרבה עניין סביב המתרחש, הילד ינסה לעשות את הפעולה בשנית… אם תגובת הסביבה תהיה זהה לתגובה הראשונית, הילד יאמץ לעצמו את ההתנהגות. הוא מבין שזה לא צרוף מקרים אלא זו התגובה לפעולה שלו.
למה?
כי ההתנהגות הזאת משתלמת לו, כל פעם שהוא מפזר את האוכל על הרצפה, יש עניין. גם אם הסביבה כועסת עליו, הוא מקבל הרבה תשומת לב. לילד לא חשוב שזאת תשומת לב שלילית. מבחינתו בלגן = התייחסות יתרה.
אבל אם הסביבה הייתה מגיבה אחרת בפעם השנייה (כי הבנו כבר בפעם הראשונה ששם הייתה התנסות וחקר הסביבה), למשל, להגיע ולומר “לא זורקים ברצפה, עכשיו לא תוכל לאכול במבה”, אוספים בשקט (או ביחד עם הילד) ללא דיבור נוסף אחרי זה ובאותו היום לא נותנים את הבמבה.
הילד לומד מהי ההתנהגות הרצויה.
הילד מבין שכאשר הוא מפזר את האוכל – לא קורה כלום (כי אתם מגיבים בצורה מאוד מצומצמת) והוא גם מפסיד את הבמבה. הוא למד מהי התוצאה ההגיונית והטבעית של ההתנהגות שלו.
3. אם פספסנו את השלב הראשון והשני, מגיע השלב ה-3. וכאן אנו יודעים כי הילד מבין מה מותר ומה אסור לו לעשות. אנו יודעים שגם עונשים, צעקות ומריבות אינם עוזרים.
אנו עושים הכנה מראש ומסבירים לילד, שמהיום כאשר הוא יעשה פעולה מסוימת שאנו לא מרשים, אנו נגיב אליה בכך שלא נגיב יותר.
מה עושים?
פשוט ביותר- לא מדברים על זה יותר. הילד פיזר את הבמבה, מגיעים בלי לדבר, אוספים ולא נותנים לו עוד. הוא בוכה, זה בסדר. הוא מביע תסכול? אנו פשוט נכיל את התסכול ואחרי רגיעה, נשקף מה קרה כאן.
מאיפה מגיע החיוך /תחושת דווקא? הם מגיעים מתשומת לב שלילית…
בכל פעם שאנו מגיבים בצורה לא פרופורציונלית (תגובות לא רגועות של ההורים), ההסברים (הסברים ארוכים בזמן הפעולה ואפילו “חפירות”) והכעסים (רגעים בהם כבר אי אפשר ואז צועקים, מענישים, מתפוצצים) , הם אלו שגורמים לילד להבין שמדובר כאן בבמה גדולה שהיא רק שלו. ברגע שהוא עומד עליה, רוב הסביבה תתייחס אליו (ילדים לא מפרידים בין התייחסות שלילית כמו צעקות, לבין התייחסות חיובית. העיקר שיש תשומת לב ייחודית רק להם בכל פעם שהם עושים את הפעולה). ברגע שהילד מגיע להבנה שיש כאן “רווח”, הוא מאמץ את ההתנהגות.
החיוך?
כאשר ילד הגיע להבנה שהתנהגות כזו משתלמת לו, הוא מתחיל לצפות לה, כן הוא מתחיל להתרגל. לדוגמה: בכל פעם שהוא יקפוץ על הספה, אתם תכעסו, תצעקו, תסבירו… החיוך של הילד פשוט מביע את התגובה שלו לציפייה “הינה אמא כבר באה אלי”…..
מה שצריך לעשות זה לעצור את השרשרת של תשומת הלב השלילית .
איך עוצרים התנהגות מרדנית?
יש דרכים רבות לעשות זאת, כל דרך שתבחרו תלויה בסיטואציה עצמה, בילד , במבנה המשפחתי, בערכים של הבית. מצד אחד יש כללים ברורים אך מצד אחר יש לקחת בחשבון את כל המרכיבים כאשר מגבשים דרכי פעולה לשינוי התנהגות. לכן ראיתי במהלך שנות עבודתי, שבמקרים רבים לא מספיק לקרוא מאמרים ולקבל עצות כלליות ממומחים, אלא חשוב להעזר בייעוץ אישי של מומחה, כדי לקבל פתרונות התנהגותיים שמתאימים במיוחד לסיטואציה שלכם ולילד שלכם.
