התנהגות הילד מאתגרת אתכם – מה ניתן לעשות ואיך באמת ניתן להתמודד עם התנהגות שלא מקובלת עלינו. איך נצליח לשמור על אווירה נעימה, ללא וויכוח אוהתנהגות מרדנות.
ביום-יום שלי פונים אלי הורים בשאלות מגוונות בנושא התנהגות “מרדנית” של ילדיהם. אז הפעם החלטתי לפרט מה ניתן לעשות ואיך באמת ניתן להתמודד עם “התנהגות הילד שמאתגרת אתכם” ולא מקובלת אליכם. איך נצליח לשמור על אווירה נעימה, ללא וויכוח או מרדנות.
“ילד לא עושה שום פעולה שלא משתלמת לו”
כל ילד מתנסה בחיים בדברים מאוד מגוונים, חלק מהילדים מאמצים התנהגות שלילית רק בגלל התגובה שלנו- ההורים.
לדוגמה: ילד אשר קופץ על הספה. הסברנו לו, כעסנו עליו ואפילו הענשנו אותו…. אבל הילד עדין קופץ לו על הספה ועוד עם חיוך….
מה עושים?
אתחיל בזה שאני מאמינה בחוק ה-3:
1. ילד עשה פעולה מסויימת כי הוא התנסה בה.
למשל, נתתם לו קערה עם בייגלה/ במבה ואחרי שנייה הוא פיזר את הכל על הרצפה, אם זה לא מספיק הוא עכשיו דורך על הבייגלה ומאושר לראות את הכל מתפורר ברצפה… מה שהילד המקסים עשה, הוא חקר את הסביבה, הוא הסתקרן מאוד והתנסה בבדיקה מה יקרה לבייגלה כאשר עומדים עליו. כן כן בפעם הראשונה כל זה הייתה בדיקה והתנסות אישית של הילד.
האמא בתגובה רצה למקום המתרחש ומתחילה להסביר (אולי אפילו “לחפור”) “אוכל לא זורקים על הרצפה”, “תראה איזה בלגן עשית”, “למה אתה מפזר את זה”…. כל התגובות הללו מובנות אך הן בדיוק התגובות שצריך לחשוב עליהן.
2. בגלל שבפעם הראשונה היה כל כך הרבה עניין סביב המתרחש, הילד ינסה לעשות את הפעולה בשנית…
אם תגובת הסביבה תהיה זהה לתגובה הראשונית הילד יאמץ לעצמו את ההתנהגות. הוא מבין שזה לא צרוף מיקרים אלא זו התגובה לפעולה שלו.
למה?
כי ההתנהגות הזאת משתלמת לו, כל פעם שהוא מפזר את האוכל ברצפה יש עניין. גם אם הסביבה כועסת עליו, מבחינת הילד יש המון תשומת לב. לילד לא חשוב שזאת תשומת לב שלילית. מבחינתו בלגן = התייחסות יתרה.
אבל אם הסביבה הייתה מגיבה אחרת בפעם השנייה (כי הבנו כבר בפעם הראשונה ששם הייתה ההתנסות וחקר הסביבה), למשל להגיע ולומר “לא זורקים ברצפה, עכשיו לא תוכל לאכול במבה”, אוספים בשקט (או ביחד עם הילד) ללא דיבור נוסף אחרי זה ובאותו היום לא נותנים את הבמבה. הילד לומד מה כן ההתנהגות הרצויה.
הילד מבין שכאשר הוא מפזר את האוכל – לא קורה כלום (כי אתם מגיבים בצורה מאוד מצומצמת) ואף לא נותנים לו את הבמבה. הוא למד תוצאה הגיונית וטבעית להתנהגות שלו.
3. אם פספסנו את השלב הראשון והשני מגיע שלב 3.
שכאן אנו יודעים כי הילד מבין מה מותר ומה אסור לעשות. אנו יודעים שגם עונשים, צעקות ומריבות לא עוזרים.
אנו עושים הכנה מראש ומסבירים לילד שמהיום כאשר הוא יעשה פעולה מסוימת שאנו לא מרשים אנו נגיב אליה בכך שלא נגיב יותר.
מה עושים?
פשוט ביותר- לא מדברים על זה יותר. הילד פיזר את הבמבה, מגיעים בלי לדבר אוספים ולא נותנים לו עוד. הוא בוכה, זה בסדר הוא מביע תסכול אפשר להכיל ואחרי רגיעה לשקף מה קרה כאן.
בלוג וידאו הדרכת הורים
כך אנו פשוט עוצרים את השרשרת של תשומת לב שלילית.
אז מה עושים עם הקפיצות בספה?
פשוט מורידים ומזיזים את הילד למקום אחר. ברור שהוא יחשוב שזה משחק בהתחלה , הוא יחזור ויקפוץ על הספה שוב, אתם שוב בשלווה שלכם מורידים ומזיזים.
אחרי כמה פעמים “באמת מתישות” הילד ילמד שאין טעם לקפוץ על הספה כי תמיד מורידים אותו. מה שגם הוא ילמד שלא מתייחסים אליו אז ההתנהגות הזאת לא משתלמת לו יותר.
ההבנה של חוק ה3 – עובדת על המון תחומים. למשל הורים שמתלוננים שהילד שלהם כל הזמן בוכה, בכי של נדנוד…. הילד בוחר לבלות את זמנו בנדנוד כי זה משתלמם לו. יש שם כל הזמן התייחסות (כי לנו האימהות קשה מאוד עם ההתבכיינות הזאת ברקע)
אבל מה קורה שם באמת כאשר הילד מתבכיין?
אנו מגיבות: “די כבר עם הבכי”, “כל היום את בוכה”, “מספיק כבר”…. כל התגובות הללו הם הסיבה לכך שהילד בוחר בגישה של נדנוד- זה משתלם לו. יש כל הזמן עניין סביבו, יש כל הזמן התייחסות להתנהגות השלילית שלו.
ברגע שתעשו הכנה מראש (שבה אתם מסבירים מה הולך להיות מהיום) ותעמדו מאחורי הדברים שלכם, הילד ילמד מהר מאוד שזה לא משתלם לו, הוא לא מרוויח/ מקבל מההתנהגות הזו כלום.
חשוב מאוד להקפיד על זמן נכון- כאשר אתם משנים תגובה (אתם עשים זאת אחרי מחשבה ותכנון פנימי שלכם). הילד לא מעורב בחשיבה הזאת ובגלל זה אתם צריכים להבין ששינויים לוקחים זמן. ילד שרגיל להתבכיין או לקפוץ על הספה לא יפסיק מייד עם שינויי הגישה שלכם, אבל הוא כן יפסיק אם תהיו עקביים תוך כמה ימים בודדים.
כך מתמודדים עם התנהגות ילד שמאתגרת אתכם.
שתפו אותי מה ההתנהגות המפריעה אצלכם בבית.. אני אשמח מאוד לבנות איתכם ביחד את הפתרון.
